קידושי אישה בטבעת

המנהג הרווח בכל קהילות ישראל הוא לקדש אישה בטבעת. גם ידועה לכל יהודי הנוסחה הדגולה “הרי את מקודשת לי בטבעת זו” שמצהיר החתן בשומו את הבטבעת על אצבעה של כלתו. ומודיע בעל הטורים: “נהגו העולם לקדש בטבעת” (אבן העזר, לא).

על הדרישות להחל קידושין על אישה למדנו במשנה:

“האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים:  נקנית בכסף, ובשטר, ובביאה.  בכסף–בית שמאי אומרין, בדינר ובשווה דינר; ובית הלל אומרין, בפרוטה ובשווה פרוטה.”  (קידושין א:א)

דבר שהוא מקדש בו את האישה חייב להיות לפחות בעל שוי מיעוטי. ונחלקו בית שמאי ובית הלל כמה הוא השוי הזה: אם פרוטה או דינר.

 אולם, מנהג זה לקדש אישה דווקא בטבעת ולא בסתם דבר שווה פרוטה או בדרך אחרת מקורו במנהג של ארץ ישראל וככל הנראה לא נהג כלל בבבל לפחות עד ימים יותר מאוחרים. בעל החיבור הארץ ישראלי “ספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל” מעיד על החילוק הזה שהתקיים בין בני ארץ ישראל לבין בני בבל כנראה בתקופת הגאונים המוקדמת.

 ”אנשי מזרח אין רואין טבעת קידושין, ובני tרץ ישראל רואין טבעת קידושין גמורין” (חילוק כה, מרגלית 139)

לפי הבנה פשוטה של דבריו של המחבר היה נראה שבני בבל לא חשבו את הקידושין בטבעת ליעילים אם לא פירט החתן לכלתו שהטבעת למטרת הקידושין (ר’ שם הערה 2).

על הנוהג של קידושי אישה בטבעת מעידים גם חיבורים אחרים המשמרים את מנהג ארץ ישראל. ספר האורה (דף 178) המיוחס לבית מדרשו של רש”י שומר על נוסחת הקידושין בטבעת:

“המקדש את אשה יביא עדים ויקדשנה בפניהם ויאמר לה תהא מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל”.

ובדומה לכך בספר מעשה גאונים (דף 61): “וכשקידשה אחיו לו כך אמר בפני עדים: תהא מקודשת בטבעת זו לאחי פלוני כדת משה וישראל”. וכן מחזור ויטרי (דף 586).

לעומת זאת, לא נהגו אנשי בבל לפחות בתקופה מוקדמת (“ר’ לעיל ספר החילוקים”) לקדש בטבעת אלא בכוס יין כפי שמעידות נוסחאות הקידושין של גאוני בבל מוקדמים. גאון סתמי אחד מוסר בקובץ תשובות את נוסחת הקידושין כלהלן:

“אריסת לי . . . בהדין כסא ובמה דאית ביה (תשובות הגאונים אסף,  תרפ”ז סי מה)

לפי נוסחה זאת, הקידושין חלים בשווי הכסף והזהב שממנו מורכב הכוס כפי שעולה ברורות מחילופי נוסאות של ברכה זו (ר’ שם ר’ הערה 13).

גאונים מאוחרים אכן מעידים על המנהג לקדש בטבעת שכנראה חדר לפחות למקומות מסויימים. ר’ שע”צ יח עמ’ ב,  תשובות הגאונים (הרכבי סי’ סה עמוד 395 ) חמדה גנוזה (סי’ קסב). אולם, הרמב”ם  מזכיר  רק את המנהג הפשוט ומעיד שמנהג ישראל (הידוע לו) הוא לקדש בכסף:

“אף ע”פ שעיקר הדבר כך הוא כבר נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף”(אישות, ג כא)

הרמא מביא את המנהג לקדש בטבעת בשולחן ערוך (אבן העזר, כז)

Leave a Reply