קורח: המחייב הסופי

בתחילת הפרשה משתדלים קרח ועדתו להפיל את משה ואהרן, מיועדי המנהיגות והכהונה האלה-יות אבל מיתתם המהירה של קרח ועדתו משמשת הוראה על כנותם של משה ואהרן. אולם, חכמינו הרחיבו את תכנית העירעור של קרח והוסיפו שכפר קרח אפילו בתורת ה’. אנו קוראים בתלמודה של ארץ ישראל:

רב אמר קרח אפיקרסי היה. מה עשה ? עמד ועשה טלית שכולה תכלת אתא גבי משה א”ל משה רבינו טלית שכלה תכלת מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו חייבת! דכתיב “גדילים תעשה לך”(דברים כב:יב) . . . באותו שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול.  (סנהדרין ב:ו)

טיעונו כביכול של קרח מניחה שטעם חוקי התורה הוא המחייב הסופי ולא דברי החוקים המילוליים. התכלת על הציציות מטרתה להזכיר לנו על השמים, ואם כבר כל הטלית צבועה בתכלת מה תועלת יש בתכלת על הציציות?

לעומת זאת משה גוזר את הדין מהתורה כעניין של עובדה בלא להתחשב כלל בנימוקו של החוק. תשובתו של משה לקרח היא סמוייה אבל ברורה: החוק עצמו הוא בעל מעמד עצמאי והוא, ולא נימוקו הוא המחייב הסופי.

תלמודה של ארץ ישראל מלמד אותנו שגם שלמה החכם מכל אדם סטה לסגנון זה של פרשנות החוק האלו-הי. לדוגמה, הרשה שלמה לקחת לעצמו ריבוי נשים זרות. הוא סבר שמזגו החזק והבריא לא יניח לנשים אלו להשפיע עליו רעות. באותה שעה, גם שלמה חשב שלא החוק הוא המחייב אלא נימוקו. (סנהדרין ב:ו)

תני ר’ שמעון בן יוחי עלה ספר משנה תורה ונשתטח לפני הקב”ה אמר לפניו רבון העולם כתבת בתורתיך כל דייתיקי שבטלה מקצת בטלה כולה והרי שלמה מבקש לעקור יו”ד ממני אמר ליה הקב”ה שלמה ואלף כיוצא בו בטילין ודבר ממך אינו בטל (שם)

ספר דברים כביכול מתלונן לפני בורא עולם ששלמה על ידי שהוא עוקב אחרי רוחו של החוק ולא אחרי דברי החוק מבטל לא רק את הדברים היחידים שעבר עליהם אלא למעשה על התורה בכלל.

על רקע התלונה הזאת אפשר להבין את הטבע האמיתי של האפיקורסות של קרח.

Leave a Reply