מיעוט דיבור בשבת

מידה ידועה ומפורסמת במיוחד אצל אנשים כבדי ראש היא למעט בשיחה בשבת ובמיוחד בשיחה בטלה כדי לשמור על רוחה של קדושת היום. על ההתנהגות הנכונה בדיבור ביום השבת אומר התלמוד הבבלי: “שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול” (שבת קיג:). הרי שכאן החיוב להבדיל בין קודש לחול לא רק במעשה אלא גם בהגות פה.

אבל באיזו דרך? ובאילו פרטים? דבר זה אינו מפורש כלל.

רש”י מפרש את דברי התלמוד הבבלי הללו: “כגון מקח וממכר וחשבונות”.  לפי דבריו, ההבדלה בין קודש לחול הדרושה בשבת היא דווקא בענייני המשא והמתן. כנראה, הדיבור בענייני המשא והמתן הוא מעשה חול. לפי רש”י רק דיבור כזה, הנוגד לגמרי  את רוחה של שבת אסור אבל דיבור בעלמא מותר.

גישה אחרת היתה למקורות ארץ ישראל. התלמוד הירושלמי מתייחס לדיבור בשבת בכמה מקומות: “רבי שמעון בר יוחאי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין הוה אמר לה אימא שובתא היא” (שבת טו:ג עח:). מסופר שכשרבי שמעון בר יוחאי היה רואה את אימו מדברת הרבה היה אומר לה “שבת היא!”

לפי ההבנה הפשוטה של התלמוד הירושלמי אסור בשבת להרבות לא רק בדברים הנוגדים את רוחה שבת אלא בשיחה כל שהיא. הרי רבי שמעון בר יוחאי הפסיק את אימו לאו דווקא מדיבור אסור (אבל ר’ רמב”ם להלן) אלא מדיבור (מרובה) סתם.

ומדוע אסורה הרביית שיחה כל שהיא? השיחה המרובה אפילו בדברים מותרים עלולה להפנות את תשומת הלב מקדושת השבת. ועוד אפילו ביום חול היא מביאה לדיבור הבאי, כדרך שאמר רבי יונה בשם ר’ יוסי בן גזירה:  “כל פטטיא בישין”. (=כל הפטוטים רעים) (ברכות ט:ד סז, ב)

כנגד רש”י, מפרש רבינו תם (תוס’ על אתר) את דברי התלמוד הבבלי על רקע התלמוד הירושלמי ומסיק: “משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול. ובירושל’ אמרי’ בטורח התירו בשאלת שלום בשבת (שבת טו:ג עח, א)”. כלומר, שהרביית הדיבור כל שהיא אסורה בשבת. וכן אומר הר”ן במפורש בשם התלמוד הירושלמי: “עיקר הפירוש מפורש בירושלמי לומר שאפילו דבור בעלמא אסור להרבות בו כדרך שהוא מרבה כחול”.

גישה דומה משתקפת בתלמוד הירושלמי גם בדברי ר’ אבהו שם: מה הקב”ה שבת ממאמר (בבריאה) אף אתה שבות ממאמר! (שבת טו:ג, עח:א). ר’ גם פסיקתא רבתי (איש שלום, כג, י דיברות פרשתא תליתאה) ומדרש תנחומא (בראשית סימן ב)

לעומת כל זאת, הרמב”ם שגם הוא פירש את התלמוד הבבלי על פי מסורת ארץ ישראל פוסק (זמנים, שבת, יד:ד): “ואסור להרבות בשיחה בטלה שנאמר ‘ודבר דבר’, (ישעיה נח:יג)  שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול”. ברור שלא כמו רבנו תם וסיעתו, הבין הרמב”ם שמחאת רבי שמעון בר יוחאי היתה שאימו הרבתה בשיחה בטלה ולא בשיחה כל שהיא כפי שמורים לכאורה פשוטם של דברים. וכן אומר הטור במפורש: ואיתא בירושלמי דאפילו בשיחת דברים בטלים צריך שלא להרבות. (שז:א) וכן נפסק להלכה למעשה בשולחן הערוך: “ואפילו בשיחת דברים בטלים שלא להרבות”. (א”ח שז, א)

Leave a Reply